מנשרים קלו, מאריות גברו 

פחדתי ללכת לקרבי. להתגייס לצה"ל רציתי יותר מהכול, אבל קרבי היה בעיני אובדן השפיות. הייתי בטוח שזה יהיה יותר מידי בשבילי, במיוחד גופנית. כמו כל מי שלא רוצה ללכת לקרבי, הורדתי פרופיל רפואי בכדי לשרת את המדינה אבל לא בתור לוחם. הפחד הזה, להיות לוחם שלא יעמוד במשימה כמו שצריך, גרמה לי להגיע להחלטה כי אם לא אבצע את התפקיד במאה אחוז, עדיף שאעשה תפקיד אחר. אבל אחרי שהתגייסתי התאהבתי עוד יותר בצבא. במהלך השירות הציעו לי מספר פעמים להיות קרוב לבית בתפקידים פקידותיים, אבל אני העדפתי רחוק, העדפתי להמשיך לשרת את המדינה ולעשות עבודה שחורה ופיזית. פיזית מאוד. בימים אלו, אני עושה מאמצים רבים בכדי להעלות פרופיל ולהתנדב ליחידה קרבית במילואים.

למה הם לא הגיבו? אני שואל את עצמי כל הזמן. הם היו שישה מיליון בני אדם. חלק נכבד מהם היו מבוגרים גבוהי קומה, חסונים. חלקם נמוכי קומה, רפויי שרירים אך בעלי תחבולות אינטליגנטיות. למה הם לא מרדו? למה הם לא הגיבו בכוח? אני שואל את עצמי שוב ושוב, מנסה להבין, אולי אפילו להגיע למסקנת ביניים שתוביל אותי ביום מן הימים אל התשובה האמיתית. אני לא היסטוריון או חוקר אנושות, אני בנאדם בדיוק כמו כל אחד מאותם שישה מיליון שרגשותיו עובדים שעות נוספות ומנסה להבין איך הרגישו ומה חשבו, בכדי להגיע אל התשובה. למה הם לא הגיבו?

22 בינואר 1995, מחבל מתפוצץ בבית ליד. מילואימניקים שהיו במקום מזהים את המחבל השני ותופסים אותו. הם מכים בו עם הנשק בפנים אך הוא לא מתעלף ומפעיל את המטען השני. בדיעבד אמר אחד המילואימניקים, היינו צריכים לירות לו בראש. 22 בינואר 1995, 22 חיילים הרוגים, אבל היה ניסיון למנוע.

אולי אנחנו גיבורים רק אחרי מעשה? יכול להיות? אני שואל את עצמי. אנחנו מקבלים מכה ורק אז מבינים שעלינו להלחם, מבינים שאנחנו צריכים להגן על עצמנו. אני מנסה להבין איך נרצחו שישה מיליון יהודים, ובתור עם אשר ידוע כי ניצח בכל המלחמות שלו על אף שאומרים שבמלחמות אין מנצחים, אני משתדל שלא להשתמש במילים "כצאן לטבח" אבל לא מצליח להבין איפה היתה הגבורה? האם הגבורה היא להביט לקאפו בעיניים ולהגיד לו "תירה ודי" זו הגבורה שמדברים עליה? לא לבכות ולא לדבר גם כשמשפילים אותך זו הגבורה? האם הגבורה היא להמשיך לחיות גם כאשר כל בני משפחתך נרצחו? אולי הגבורה שמורה לאלו שניצלו, שנשארו בחיים וכעת נחשבים לגיבורים, גם אם הם לא מתעניינים בתואר.

יש משהו בדור שלי, הדור השלישי, שמתקשה להבין איפה היתה הגבורה ואולי זה רק אני. אבל אם יש משהו חיובי בכל העניין, היא העובדה שזה מעסיק ומטריד את הדור שלי ועד כמה שידוע לי מטריד גם חלק מהדור השני. עצם העובדה שאנחנו מסרבים להאמין ששישה מיליון יהודים הלכו כצאן לטבח, או אולי רובם, נותנת לנו את הכוח לא לשתוק, לא לפחד ולהביט לאויבנו בעיניים. אני תוהה למי שייכת הגבורה? לאלו שנספו, לאלו ששרדו את השואה, ואולי לנו שממשיכים את החיים ולא מוותרים. יום יבוא ואני מקווה למצוא את התשובה לכך.

60 שנה אחרי אני מחפש תשובות. אני מחפש תשובות כי זה עוד טרי, זה עוד פועם בנו. אני מחפש תשובות, כי ביום מן הימים אנחנו נצטרך לתת הסברים מדויקים לדורות הבאים בכדי להמשיך לשמור על כבוד המתים. ואיך אפשר לשמור על כבודו של יהודי שלא לחם על חירותו? שלא מרד בכדי לזכות בזכות הקיום שלו? בכל טקס זיכרון מסירים את כל המושגים אשר עשויים לרמוז על חוסר תעוזה או מאידך, מושג אשר מכיל פחד ואימה ששרר בין הנספים. אני מחפש עכשיו את התשובות בכדי שבעתיד לא יהיה ספק. בלב שלם אני מאמין כי צריך למצוא את התשובות לשאלות, לראות כיצד מראים את ששת המיליונים כגיבורים נצחיים ויהיה אשר יהיה. לסנגר על מי שלא יכול להגיד את מה שהיה, לסנגר, על כבודם של המשפחות של אלו שעוד נמצאים כאן ובקרוב כבר לא יהיו. זו החובה שלנו בתור יהודים, להילחם לא רק על חירותנו, אלא על כבודנו הנמצא אי שם בעבר ומשמש ככרטיס הביקור שלנו לעתיד.

5 בפברואר 2006, מחבל בן 20 נכנס למונית שירות מספר 51 ודוקר למוות את אחת הנוסעות. אחד הנוסעים בשם שלומי, בן 30, ישב בין המחבל לנרצחת וניסה למנוע את האירוע אבל נדקר גם הוא, המחבל יוצא ממונית השירות ורץ החוצה. אלי חזיזה שעובד בסמוך למקום האירוע, שומע צעקות ואוחז מוט עץ בידו, רץ לכיוון המחבל ומכה בו. אזרח נוסף שמגיע לאזור מכוון אקדח לכיוון המחבל ושניהם מנטרלים אותו.

כתבות נוספות של ארז זוננשיין: http://www.israblog.co.il/erezs